על דלת חדר העבודה שלי נשמעה נקישה חלשה.
כשפתחתי אותה ראיתי לפניי אישה צעירה. מאחוריה במעלה המדרגות עמדה ילדה נשענת על זוג קביים בתחילתה של התארגנות לקראת הירידה במדרגות. שיערה שחור וחלק, עיניה שחורות גדולות הסתתרו מאחורי משקפיים וחיוך. הייתי יכול לספר שעה ארוכה על החיוך הזה, חיוך השמור לבנות אצולה כשהן נתפסות לרגע לא מוכנות, כאילו באותו רגע מתגלה טבען הארצי, המסורבל משהו.
החזרתי לה חיוך בלי לומר מילה. באותו רגע היה ברור לשנינו שהיא במרכז העניינים ושהקשר בינינו יהיה ישיר, פשוט וכן. שלא כמו במקרים של ילדים צעירים המגיעים אליי בפעם הראשונה, כאן לא נדרש תיווכה של האם.
הדס מסרה לאימה את הקביים וירדה במדרגות בקפיצות על רגל אחת כשהיא נעזרת במעקה. אחר כך לקחה את הקביים, נכנסה במרץ פנימה והתקדמה בכוחות עצמה לעבר חדר העבודה. אם קודם עלתה בי מחשבה לעזור לה, היא נעלמה כשראיתי איך היא מתנהלת. למרות הסרבול שבשימוש בקביים היא התאמצה לשמור על חזותה האצילית ולי לא הייתה כל כוונה למנוע זאת ממנה.
הדס בת שבע. בשנה האחרונה היא סבלה מדלקות חוזרות בגיד אכילס של רגלה הימנית. בין ההתקף הראשון לשני הייתה הפוגה של כארבעה חודשים, אך בהמשך ההתקפים החריפו והיו יותר תכופים.
הדס התיישבה בכבדות על הכיסא באמצע החדר ושאלה אם היא צריכה להוריד את הנעליים כדי שאבדוק אותה. היה לי ברור שיש לה ניסיון רב בבדיקות. בדקתי בשטחיות את רגלה ושאלתי כמה שאלות על אופי הכאב ועל מיקומו. הערכתי כי הפיתרון לא יימצא בהתמקדות ב"בעיה".
עצרתי את השיחה לרגע ואמרתי: "בואי נעזוב לרגע את הרגל. יש פה על השולחן כל מיני משחקים. מה דעתך שנשחק?"
היא שמחה לרעיון ובחרה באחד המשחקים. זה היה משחק הרכבה של מגדל ליצנים מפלסטיק, בבסיס ליצן יחיד ומעליו ליצנים זה מעל זה. מעבר לכך שהמשחק מעניין ומהנה, הוא מאפשר לבחון את תכונותיו של הילד, למשל עד כמה הוא מעז ומוכן לקחת סיכונים, וכן לבחון את הקואורדינציה של הידיים.
ביקשתי מהדס שאם אין לה התנגדות, בזמן שהיא תשחק אני אתן לה כיוונים במגע ידיי. היא הסכימה בקלות ובטבעיות. מטרתי העיקרית הייתה להנחות את תנועותיה כך שיזרמו ללא מתח ומאמץ. תוך כדי כך בחנתי גם את איכות תנועותיה. התחושה שקיבלתי הייתה של גב חזק ויציב. היא הייתה זקופה, חייכנית ומאושרת. משחקה היה שוטף, היא שלטה בליצנים בקלות ותקשרה איתי ללא מחסומים.
אימה סיפרה לי שאין להדס קשיים מיוחדים בלימודים, שהיא אוהבת תנועה וספורט ומרבה לבלות במשחקים בחוץ.
למרות זאת יש לה בעיה של דלקות גידים חריפות. הערכתי שמשהו באופן שבו הדס משתמשת בעצמה גורם לדלקות האלה, אך בשלב זה עדיין הייתי כמגשש באפלה.
כשהדס סיימה לשחק ביקשתי ממנה לשכב על שולחן העבודה שלי. היא קיפצה עד לשולחן שהיה במרחק שני מטר מאיתנו ונשכבה על גבה. נעמדתי מאחורי ראשה והנחתי בעדינות את ידיי מתחתיו, באזור החיבור לעורף. בתוך מספר שניות הבחנתי בתחילתה של תנועה עדינה, חרישית, בלתי נראית לעין, אך מגיעה עד העקבים וקצות אצבעות הרגליים. הבנתי שמצאתי קצה חוט לפיתרון הבעיה של הדס. רצונה להצטיין והמאמץ שהיא משקיעה לשם כך גורמים לזרימת התנועה הפנימית של החיים בגופה להיעצר. שריריה מתקשים בניסיון "להיות בסדר", לפעול "נכון" ולהיות "ילדה טובה".
אחרי שהדס הרשתה לעצמה לנוח דקה או שתיים עברתי לעבוד עם רגל ימין. תוך כדי כך הסברתי לה מה אני עושה. מיד הבחנתי שאפה מתכווץ בניסיון להבין את דבריי ולהראות לי שהיא מקשיבה. אמרתי לה בפשטות: "אין כל צורך שתתאמצי להבין. מותר לך לשכב, לנוח ולא לעשות כלום, לא להבין, לא להגיב ואין צורך שתזכרי את מה שאני אומר. "באמת, מותר לך פשוט לנוח" הסברתי. היא חייכה בהקלה והחיים שבו לזרום בגופה.
לאחר דקות ספורות הקמתי אותה ואמרתי לה שלא תנסה לעשות לבד את מה שלמדה, שמותר לה לשכוח ולהמשיך כרגיל, בלי שיעורי בית. בכל אותו הזמן אימה ישבה והתבוננה בנו. היא לא התערבה אפילו פעם אחת. היא פשוט הסתכלה, מאפשרת לרשמים להגיע אל תודעתה. עכשיו יכולתי להתפנות לשוחח איתה. בינתיים הדס מצאה לה משחק הרכבה והעסיקה את עצמה.
הסברתי לאם את דרך עבודתי ואת עקרונות טכניקת אלכסנדר ועניתי על שאלותיה הרבות. נפרדנו לשלום וסיכמנו שאם היא תחליט להתחיל בטיפול היא תתקשר לקבוע זמן מתאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה