חגית הייתה בת שבע כשהפנו אותה אליי לטיפול בטכניקת אלכסנדר בגלל קשיים בכתיבה. כשהייתה תינוקת בת שלושה־ארבעה חודשים היא אובחנה כילדה חלשה ומאז טופלה במתן "חיזוקים". מיד אחרי האבחון היא קיבלה טיפולי פיזיותרפיה לשיפור הרגלי היציבה, בהמשך - ספורטף (התעמלות לפעוטות), ולפני כיתה א' – ריפוי בעיסוק לשיפור המוטוריקה העדינה. היא הגיעה אליי לאחר שגם המרפאה בעיסוק והמורה לכתיבה מתקנת דיווחו שמבחינתן הן מיצו את יכולתן. הילדה ידעה לכתוב, אבל התקשתה מאוד לכתוב במהירות ובקלות.
במפגש הראשון שלי עם חגית ביקשתי ממנה לכתוב. הבחנתי במאמץ הגדול שהיא משקיעה בפעולה. הכוח שהפעילה על קצה העיפרון היה מספיק להרמת חפץ כבד מאוד. נוסף לכך גבה התכווץ, כתפיה התרוממו כמעט עד גובה האוזניים, והיחס הראשוני בין הצוואר, הראש והגב השתבש באופן קיצוני. הנחיתי אותה לעצור לרגע, לשמור על התארכות הגב ולצייר את האות "א" בלי להתאמץ לדייק. כעת היא עשתה זאת בפשטות ובקלות.
לאחר מכן הצעתי לה לבחור במשחק וליוויתי את תנועותיה בידיי, בהנחיית כיוונים לצוואר, לראש ולגב. בשלב זה העדפתי לא להתמקד בכתיבה בלבד. רציתי להעביר לה מסרים נוספים מעבר לקושי הספציפי שבגללו הגיעה אליי. למשל, ביקשתי לשדר לה שאני רואה בה ילדה ולא בעיה, ילדה עם צרכים ויכולות ושלאופן שבו היא משתמשת בעצמה יש חשיבות לא רק בכתיבה, אלא בכל פעילויותיה היומיומיות.
בתחילת המפגש השני שלנו הצעתי לה לבחור פעילות כלשהי כרצונה. היא ניגנה כמה דקות באורגן ואחר כך התיישבה ליד השולחן וביקשה "להתאמן בכתיבה". האופן שבו היא אמרה את הדברים והמילים שבחרה בהן משכו מיד את תשומת ליבי. הבחנתי שהיא רואה בכתיבה פעולה קשה שיש "להתאמן" בה כדי לשפרה. התייחסות כזאת יוצרת כיווצים ומעוררת מתחים פסיכו־פיזיים מיותרים שמפריעים לכתיבה זורמת.
כשאחזה בעיפרון בידה ראיתי כמה היא מתאמצת להחזיק בו "נכון", כפי שהדריכו אותה. הפסקתי אותה ואמרתי לה בפשטות: "את לא צריכה להחזיק את העיפרון נכון. תחזיקי אותו כמו שנוח לך, ועשי איתו מה שאת רוצה". אמרתי זאת כי הרגשתי שההנחיות על החזקה "נכונה" של העיפרון יצרו אצלה מאמץ גדול שהקשה עליה עוד יותר את פעולת הכתיבה.
התנועות שלה הפתיעו גם אותי וגם את אמה. כעת היא ציירה בתנועות קלות, חזקות ומהירות. היא אחזה בשניים־שלושה גירים יחד, עברה בזריזות מצבע לצבע ותוך שתי דקות מילאה ארבעה דפים בצבעים מכל הלורדים והעפרונות שהיו על השולחן. פרץ היצירתיות היה מדהים. הוא הזכיר לי אדם מורעב שנכנס לחנות מכולת ומתחיל לזלול מכל הבא ליד. לאחר שחלפה הסערה היא נשמה לרווחה בסיפוק.
הרגשתי שהיא עייפה ולקחתי אותה להדרכה בשכיבה על שולחן העבודה. היא אפשרה לעצמה לנוח ולהשתחרר. במצב הזה היא חוותה שקט פנימי שנוצר בעקבות התארגנות טבעית יותר בתוך הגוף. תחושת הגב המתארך נחוותה בעדינות הולכת וגדלה, והקשר האינטימי בינה לגופה העמיק. לקשר כזה של אדם עם עצמו יש משמעות רבה גם בהיבטים הנפשיים, אך חשיבותו בשלב הראשון היא בכך שהוא משמש בסיס למודעות למערכת הכיוונים. מתוך מודעות זו חגית תוכל לכוון את עצמה בזמן הכתיבה, ובהמשך, גם בפעולות היום־יום האחרות שלה.
בחודשיים הראשונים עבדנו פעמיים בשבוע ובחודשיים הבאים פעם בשבוע. חגית למדה להימנע ממאמץ מיותר ולתת כיוון בזמן משחק, בכתיבה, בנגינה ובפעילויות אחרות הדורשות מוטוריקה עדינה עד שיום אחד היא הכריזה: "אני לא צריכה יותר שיעורים מגל!"
אימה סיפרה שהיא אכן כותבת במהירות כמו חברותיה לכיתה ומכינה שיעורי בית ללא קושי.
סמוראי טירון שאל את המסטר שלו: אם אשתדל מאוד, כמה זמן יעבור עד שאהיה סיף מומחה?
השבמחקענה לו המסטר: עשר שנים.
ואם אתאמץ עוד יותר? שאל הטירון.
ענה לו המסטר: או אז - שלושים שנה.