במקביל להתייחסות הפרטנית שלי בעבודתי עם הילדים אני מתייחס אליהם גם כחלק מהמעגל הרחב של משפחתם, של הוריהם.
לא רק הילד מאוכזב מעצמו בעקבות הציפיות שמבוגרים תולים בו. רבים מההורים המגיעים אליי חשים גם הם מאוכזבים. לא פעם גם הם פגועים והאמון שלהם נפגע – האמון במטפלים, האמון בסיכוייו של ילדם והאמון שלהם בכוחם לעזור לו.
אני מסתכל בהם, הם מסתכלים בי ומסתכלים בילדם. על מה הם חושבים? מה הם מרגישים? אני מנסה להכיר, להתרשם, להרגיש. מה הם משדרים? מה הם אומרים? מה אומרת שפת הגוף שלהם? אני אומר להם בדרכי: "תסתכלו, תשאלו, אל תתנו אמון עיוור, אך גם אל תשללו בלי להבין. קחו חלק בתהליך". אני איני מסתיר דבר. אין לי טריקים ואין לי קסמים, אין לי סודות מקצועיים או קיצורי דרך.
אני מזמין אותם להצטרף אליי לתהליך של ניסוי וטעייה, תיקון ותהייה, חופש וכיוון. אני מסביר להם את דרך עבודתי ואת עקרונות השיטה שעל פיהם אני עובד, ומדריך אותם בתחום שאלכסנדר קרא לו "השימוש של הילד בעצמו". אני מסביר להם את המושגים החדשים של שיטת אלכסנדר: כיוון, פיקוד ראשוני, הערכת תחושה, הנחיית כיוונים וכן הלאה וממחיש להם למה כוונתי במושגים אלה אצל ילדם וגם אצלם עצמם. כך אני מעביר להם מסר של שותפות. שותפות בינם לבין ילדם, בינם לביני.
עבודתי מציעה שינוי. היא מלמדת את הילדים לעשות את מה שהם רוצים לעשות בדרך חדשה, ובהמשך הם מתבקשים לחיות את השינוי גם מחוץ לחדר העבודה. לילדים יש אמנם אחריות אישית ביחס לעצמם ולשינוי המוצע להם בלימוד השיטה, אך בו־זמנית הם גם חלק ממערכת רחבה יותר של משפחה וחברה. לכן יש חשיבות רבה לכך שהסביבה הקרובה של הילד בעיקר המשפחה תבין את התהליכים שהוא עובר הלכה למעשה ותדע להכיל אותם כדי לתמוך בו. חשוב שההורים, או לפחות אחד מהם, יקבלו שיעורים מעשיים בשיטה. ללא התנסות מעשית אי אפשר להבין באמת את החוויה שהילד עובר.
הרצון הבסיסי והמיידי של כל הורה באופן טבעי הוא לעזור לילדו במיוחד כשיש בעיה כלשהי כמו הרגלי יציבה לא נכונים, כאבי גב, קושי במוטוריקה עדינה ובכתיבה או עקמת של עמוד השדרה. אך לעיתים נעלמת מעיניהם החשיבות של האופן שבו הם עוזרים לילדם. התרומה הגדולה ביכולתם לעזור נמצאת קודם כל בעבודה שלהם עם עצמם ורק כשהיא נעשית ברצינות ובכנות יש מקום לדיאלוג תומך בינם לבין ילדם. להורים יש השפעה עצומה על ילדם מיום היוולדו - הם הדוגמה שלו לחיקוי ומהם הוא לומד את הדברים הבסיסיים והראשוניים ביותר ויש להם השפעה עמוקה ומרחיקת לכת גם כשמדובר באופן שבו הילד משתמש בעצמו, לדוגמה: את סגנון ההליכה של האב ניתן לראות בבירור בסגנון ההליכה של הבן או הבת, את הטיית הראש הייחודית של האם אפשר לזהות אצל הבת או הבן וכדומה. לעיתים ההורים שוכחים או אינם מעריכים נכונה את מקומה של דוגמה אישית כאחד הכוחות המשמעותיים ביותר בחינוך. אב מעשן יתקשה מאד לשכנע את בנו שלא לעשות כמותו, ואם הסובלת מכאבים בגב התחתון, אל לה להתפלא אם בתה תפתח כאב דומה.
אם כן, ההורים הם מודל לחיקוי ומגיל צעיר מאוד מפנימים הילדים גם את ההרגלים שלהם, לטוב ולרע. לכן כשהורה שואל אותי "איך אני יכול לעזור לילד שלי?" אני מציע לו שיתחיל ליצור באופן מודע שינוי לטובה באופן שבו הוא משתמש בעצמו. כשההורה משפר את השימוש שלו בעצמו הוא הופך את ההשפעה הלא מודעת והמזיקה שלו על הילד להשפעה מודעת, חיובית ומיטיבה ללא כל מאמץ ישיר מצד הילד.
מפעם לפעם אני נתקל בהורים שמאמינים שאם הם ישבו ויסתכלו בזמן שאני עובד עם ילדם בלי לקחת בעצמם שיעורים הם יבינו במה דברים אמורים. הורים המסתכלים מבחוץ ואינם מיומנים רואים ילד היושב בזקיפות נינוחה בכיסאו ומשחק, ועל פי רוב בתום השיעור הם יגידו לילדם: "מהיום תתחיל לשבת ישר כמו שגל אמר" כי זה מה שנדמה להם שהם ראו. כמובן שהם אומרים זאת בשל חוסר הבנה ומתוך רצון לעזור, ודאי שלא מרצון לקלקל, אבל אמירה כזאת עלולה להשיג בדיוק את ההפך מהרצוי. היא עלולה ליצור מתח מיותר אצל הילד שעדיין אינו שולט בשימוש החדש שלו בעצמו והיא עלולה ליצור מתח מיותר בינם לבין הילד, שמרגיש שהוא אינו עומד בציפיות הוריו. המתח עלול לעורר התנגדות של הילד לטכניקה ולמתרחש במפגשים.
לעולם איני מבקש מהילד "לשבת ישר". הקיר או הרצפה אמורים להיות ישרים, אבל לגב יש באופן טבעי מעין צורת S והוא אינו אמור להיות "ישר". הוא כן אמור להיות בתנועה עדינה ומתמדת של התארכות והתרחבות. ישיבתו הזקופה של הילד היא פועל יוצא של שימוש נכון יותר שלו בעצמו.
עצותיי להורים שילדם לומד את טכניקת אלכסנדר:
ראשית, אין שיעורי בית ואין צורך לומר לילד "שב ישר" או כל הוראה אחרת. אם ההורה מקפיד על כך, נחסך ממנו המאבק המתסכל וחסר הסיכוי לנסות לעזור לילדו כאשר הוא אינו יודע כיצד לעשות זאת.
שנית, אציע להם לקחת מספר שיעורים בשיטת אלכסנדר כדי שירכשו הבנה תיאורטית ומעשית בטכניקה כאחד. כאשר הורים רוצים שילדם יתחזק יהיה נכון יותר קודם כל להתחזק בעצמם. מתוך תהליך ההתחזקות הפנימית שלהם יתחזק גם ילדם. הורים שילדם מתקשה והם רוצים, שיתחזק חייבים לקחת חלק פעיל בשינוי, שהוא קודם כל שינוי פנימי שלהם. תוך כדי תהליך השינוי שהם עוברים, הם יהיו בעצמם חלק פעיל בתהליכים שילדם עובר ויוכלו לשמש לו מודל לחיקוי ולהשראה.
דברים אלה נכונים באותה מידה בהיבט של מניעה, חינוך והכנה לחיים בריאים ומאוזנים. כאשר ההורה רוכש את הידע הבסיסי, הקשור לאופן שבו הוא משתמש בעצמו, הוא יוכל להדריך ולתמוך בילדו באותו אופן שבו הוא מלמד אותו לדבר בשפה נקייה או לאכול בסכין ובמזלג ליד השולחן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה