נועם נולד כילד רגיל, אך בגיל שנתיים וחצי הוא עדיין לא דיבר. הוריו התייעצו עם קלינאית תקשורת שהמליצה על טיפול בדיבור. אמנם לאחר שבועות אחדים אוצר המילים של נועם גדל, אבל התקדמותו הואטה בהדרגה, והוא החל להתקשות בהגיית מילים ואפילו הופיע גמגום. קלינאית התקשורת הציעה להתעלם מהקשיים בתקווה שהם ייעלמו מעצמם.
הכרתי את נועם כשהיה בן 11. הערכתי שכבר בגיל צעיר הוא סבל מקשיים בקואורדינציה ומחולשה פסיכו־פיזית. טיפול בטכניקת אלכסנדר בגיל צעיר היה מלמד אותו להשתמש בעצמו נכון יותר תוך כדי משחק. לימוד ללא מאמץ וללא התמקדות מיותרת בחולשה שלו היה מחזק אותו ומאפשר לו לארגן את עצמו יותר טוב. שינוי פסיכו־פיזי חיובי היה מאפשר לו להמשיך להתפתח באופן נורמלי ללא צורך בהתערבות ספציפית מיוחדת, ואז גם הדיבור היה מתפתח מעצמו. חולשה זו (היפוטוניה) הייתה נעלמת ואיתה הקשיים המוטוריים האחרים, הן של המוטוריקה הגסה והן של העדינה. אולם קלינאית התקשורת ריכזה את המאמץ בטיפול בדיבור שבו בלטה החולשה במיוחד, בלי לספק לנועם כלים מתאימים להתמודדות עם הדרישות החדשות.
היות שנועם הוא ילד שאוהב לעבוד ומשתדל לעשות את שמבקשים ממנו באופן מושלם, הוא התאמץ ככל יכולתו לבצע את הדרישות החדשות. המאמץ אכן הניב פירות, אך בסופו של דבר המחיר היה כבד. המאמץ לדבר כאשר המערכת הפסיכו־פיזית עדיין לא מאורגנת ולא בשלה להתמודד עם פעולה מורכבת ועדינה כמו דיבור יצר לחץ ומתח מיותרים על המערכת באופן כללי ובמיוחד באזור הצוואר. בהמשך התהליך הפריעו הלחץ והמתח המיותרים האלה לניסיונות של נועם לדבר, דבר שבא לידי ביטוי בקשיים בביטוי מילים ובגמגום.
אחרי זמן מה הופיעו אצל נועם תסמינים נוספים הקשורים לאותה חולשה פסיכו־פיזית כללית: קשיים במוטוריקה עדינה וגסה, חולשה בחגורת כתפיים וקשיים אחרים. הוא הופנה לריפוי בעיסוק, לפיזיותרפיה ולטיפול אצל פסיכולוגית והועבר לגן מיוחד.
כל מומחה בתחומו אבחן את הבעיות לפי מיטב הבנתו. לכל אחד מהם יש שיטת טיפול ספציפית לבעיות שבתחום התמחותו ובצידן דרישות נוספות מהילד, אבל איש מהם לא הבחין בחולשה הבסיסית של המערכת הפסיכו־פיזית ובהיעדר הכיוון המרכזי באופן שבו נועם השתמש בעצמו. נועם הלך עם אמו ממומחה למומחה, מאבחון לבדיקה רפואית, לצילום EEG ועוד ועוד. הוא ניסה ככל יכולתו להצליח באבחונים, משתדל ומתאמץ ליישם את הטכניקות המיוחדות שהיו אמורות לטפל בבעיות המיוחדות, אך ככל שהתאמץ יותר כך הוא נכשל יותר, משום שאף מומחה לא ראה שדווקא המאמץ להצליח ולהגיע למטרה שהציבו לפניו הוא המכשלה העיקרית של נועם בדרכו אליה.
נועם איבד בהדרגה את הקשב וניסה להתנתק מההנחיות. החלו להופיע אצלו טיקים בשרירי הפנים וכמובן שהקושי בדיבור והגמגום הלכו והתגברו והפכו למכשול של ממש ביכולת שלו לתקשר עם סביבתו.
כדי לנטרל תופעות לוואי של ההתערבות נתנו לו רטלין, במקביל לעבודתם של המומחים. מה שעצוב בסיפור של נועם הוא שהמטפלים התגאו בהצלחותיהם ובשיפור שהשיגו במצבו, אבל כל אחד המשיך להתמקד רק בתופעות הספציפיות שבתחום טיפולו.
אני מאמין כי בהנחיית הכיוון הנכון ובהתערבות מינימלית, לחיזוק כללי של מנגנון הפיקוד הראשוני, מצבו הכללי של נועם היה משתפר ועימו היו משתפרות גם הבעיות הספציפיות. טיפול כזה היה מחזיר את נועם למסלול הנורמלי והמהנה של לימוד ויצירה שאותו חווים שאר הילדים בגילו.
בתחילת עבודתנו המשותפת נפגשנו במשך שלושה חודשים פעמיים בשבוע, חצי שעה בכל פעם. בשיעורים הראשונים התמקדתי בעיקר בהסרת ההתנגדויות שנועם פיתח כלפי כל ניסיון להתערב בעולמו הפנימי. היה עליי לרכוש את אמונו ולהוכיח לו שאיני מתכוון להכריח אותו לעשות או לא לעשות תרגילים כלשהם ושהוא לא יידרש להצליח במבחנים. הראיתי לו שהקשר בינינו והתהליך שאני מציע לו מבוסס אך ורק על הסכמתו ועל רצונו החופשי לשתף פעולה. עם זאת הבהרתי לו שיש כאן כיוון מובנה של פעולה, גם אם השיטה שונה משיטות אחרות, ושחופש אין משמעותו הפקרות.
לאט לאט החל להתרחש השינוי הצפוי ונועם הסכים להיפתח לחוויה חדשה. עדיין מדובר רק בתחילתו של תהליך ארוך, אך הכיוון היה ברור ואפשר לראות את האור בקצה המנהרה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה